(א) אעפ״י שהיא שכורה ביד אחרים – והקשו בזה מהאי עובד׳ דר״ג וזקנים ומקומו מושכר לו שהוא מתורת חצר כדאמרינן פ״ק דמציע׳ (דף י״א) וכן מהא דתני׳ פ׳ הספינה שוכר את מקומו. ובש״ך תירץ דהתם שאני שהונח על דעת כן שיקנה מקומו ע״ש. וקשי׳ לן כיון דמדינ׳ הוי חצירו של משכיר א״כ היכי מצי קונה שוכר מן המשכיר כמו בהאי עובד׳ דרבן גמליאל וזקנים דהא באומר יזכה חצירי לפלוני לא מהני אלא באחר ועיין סי׳ ר׳ ס״ב אבל שיאמר הנותן יזכה חצירי למקבל ודאי לא מהני עד שיקנה המקבל את מקומו וכיון דחצר שכורה אינו זוכה לשוכר אלא למשכיר אם כן היכי מצי מקנה משכיר לשוכר ע״י חצר השכורה אע״ג דניח׳ ליה שיקנה כיון דחצר דידיה וא״כ אכתי תיקשי מהאי עובד׳ דר״ג וזקנים. ובתשו׳ מוהרי״ט חלק ח״מ סי׳ פ״ב כ׳ על דברי הרמב״ם ז״ל מ״מ סבר׳ זו מלתא דתמיה׳ הוא מאחר שהשכיר המקום כבר נסתלק ממנו דשכירות מכירה ליומא איבר׳ מדחזינן באגב דלא קני אלא ע״י קרקע שקנה קנין גמור לא בשכירות כדמשמע בעובדא דעירוני פ״ק דקידושין דא״ל אין לך תקנה עד שיקנה אגב קרקע והלך וקנה סלע כו׳ וכי לא היה מקום בשכירות או בשאלה עכ״ל ותמהני במ״ש בפשיטות דאגב בשכירות ל״מ ואדרבה שם פ״ק דקידושין (דף כ״ו) פשיט לה דאגב בשכירות מהני וע׳ דמ״א סי׳ ר״ב ס״א. ובלחם משנה פ״ז משכירות כ׳ בשם הרב מוהר״ר מרדכי מטאלין דלפי מה דמשמע מפי׳ הרמ״ה בסוגיות הגמ׳ הוי כאלו פי׳ ואמר שלא השכיר החצר כי אם לתשמישים הצריכים לו אבל בזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון שיהיה חצירו זוכה לו לא זכה לו ולפיכך הוא שלו עכ״ל. ומשמע מדבריו דמה״ט חצר השכורה אינו זוכה אלא למשכיר ומשום דאינו מקנה לו אלא לתשמישים אבל לדברים אחרים כגון להיות זוכה לו אינו מקנה לו אלא משייר אותו כח לנפשיה ובזה ניחא עובדא דר״ג וזקנים כיון דמדינא חצר שכורה זוכה לשוכר אלא דהמשכיר משייר בעלמ׳ כח זה לנפשיה אבל אם רוצה להיות זוכה לשוכר זוכה לו חצירו אלא דבש״ע סי׳ ר״ס סעיף ג׳ משמע להדיא דמציאה זוכה בו השוכר ולא המשכיר וא״כ אין דבריו סותרים למ״ש כאן. ולכן נראה דהכא שאני ומשום דגבי זבל משייר כח לנפשיה שלא יזכה בו השוכר דכיון דהמשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה וכמבואר בגמ׳ שם ומשום הכי דעתיה על זבל שלא יזכה בה השוכר אפילו אם יהיה הזבל בחצר כיון דשבח רפת דידיה ומשייר לנפשיה כח בחצר לזכות בזבל אבל במציאות דעלמ׳ זוכה השוכר. ובזה ניחא לישב מה שהקשה בלחם משנה בהא דאמר בגמ׳ (דף ק״ב) ורפת שבחצר כו׳ זאת אומרת המשכיר חצר לא השכיר הרפת שבה והקשה דהא אפילו השכיר לו נמי הרפת אינו זוכה השוכר אלא המשכיר שגוף החצר שלו ועמ״ש בזה מוהרי״ט תשובה הנז׳ ולפמ״ש ניחא דאי הוי אמרינן דהשכיר גם הרפת לא הוי זבל אלא כמו מציאות דעלמ׳ דזוכה בהם השוכר לא המשכיר אלא משום דלא השכיר את רפת ודעת בעה״ב על כל שבח הרפת מתורי דאתי מעלמ׳ ואע״ג דגם בחצר המה א״כ משייר לנפשי׳ כח בחצר לזכות בזבל ודוק. וכן מוכח מדברי הרמב״ם דבעלמ׳ הוי כח החצר לשוכר שכ׳ בפ״ה מגירושין הזורק גט לאשתו בתוך חצירה בין שהוא קנוי לה בין שאול בין שכור קונה ע״ש ועב״י באה״ע סי׳ קל״ט שכ׳ עלה משום דשכירות ליומא ממכר ע״ש וכן מוכח בגמ׳ ר״פ הזורק דפריך חציר׳ מה שקנה אשה קנה בעלה ופירש״י קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידה דבעל ע״ש. ומבואר דעיקר חצר למי שיש לו רשות השתמשות שם בגמ׳ רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיט׳ וידה באין כאחד ה״נ גיטה וחצירה באין כאחד א״ל רבינ׳ לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא לי׳ נהי דקנו ליה למעשה ידיה ידה גופה מי קנו לי׳ א״ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה ולפמ״ש דאזלינן בחצר בתר רשות השתמשות א״כ יד דאשה נמי נהי דידה גופ׳ לא קני ליה הא למעשה ידי׳ מיהא קני ליה דלא גרע משכורה דהוי לשוכר דליתיה דודאי ונתן בידה כתיב בתורה א״כ נהי דקני ליה למעשה ידיה כיון דגוף היד הוא לאשה הוי לה ידה אבל בחצר דלא כתיב בתורה חצירה אלא דמרבינן חצירה מריבוי דקרא וא״כ כי מרבינן לא מרבינן אלא רשות דקונה ומש״ה קונה למי שהרשות שלו וכל מי שיש לו עתה רשות הוי רשותו. ובזה ניחא לישב קושיות תוס׳ שם ד״ה ידה גופי׳ מי קניא ליה ז״ל וא״ת חצירה נמי לא קניא ליה לגופי׳ אלא לפירי ע״ש. ולפמ״ש ניחא דודאי חצר לא כתיב בפירוש וחצר דמרבי היינו רשות אבל חצר בעצם לאו קנין הוא אלא רשות הוא דהוי קנין ומש״ה מי שיש לו עתה הרשות הוא דקני ליה דזהו רשותו מש״ה בחצירה כיון דקני ליה לבעל פירות ה״ל רשות הבעל אבל ידה דכתיב בתורה לאו משום רשות הוא דקני לה לידה אלא דכן גזירת הכתוב דיד קונה א״כ כל שגוף היד דידה הרי קונה לה ידה כיון דידה הוי וקונה יד אפי׳ ברשות מוכר וזה נכון וברור.

(ב) אפילו אחרים אופין – וכת׳ הסמ״ע וא״ת מ״ש מזבל של בהמות אחרים הנמצא בחצר דס״ל להרמב״ם דאפילו החצר מושכר לשוכר הזבל הוא של המשכיר ע״ש ולפי מ״ש בסק״א דהרמב״ם דוקא בזבל הוא דכתב כן ומשום דלא השכיר הרפת משייר לנפשיה כח בחצר לשבח הרפת שבחצר אבל בשאר מציאות מודה הרמב״ם דהשוכר זוכה אם כן בתנור וכירים כיון דהשכיר לשוכר ולא שייר לנפשיה בזה ה״ל כמו שאר מציאות דשוכר הוא שזוכה בהם. ועמ״ש בזה אא״ז בתי״ט פ׳ השואל שם והנלע״ד כתבתי.