×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
המשכיר בית לחברו בבירה גדולה, באיזה מקום רשאי להשתמש, ובו ד׳ סעיפים
(א) הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ בְּבִירָה גְדוֹלָה, מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּזִיזִים וּבְכוֹתָלִים עַד אַרְבַּע אַמּוֹת, וּבְתַרְבֵּץ שֶׁל חָצֵר וּבָרְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים, וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּעֳבִי הַכְּתָלִים. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים הוֹלְכִים אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה וְהַשֵּׁמוֹת הַיְדוּעִים לָהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם ריש פ״ו מה״ש כתב ה״ה מימר׳ דרב נחמן אמר רבה בר אבוה בבא בתרא דף ו׳ ע״א
(ב) ב) פירש״י בית ארוך מאוד וחלוק בתוכו להרבה חדרים והשכי׳ לזה אחד מהם
(ג) ג) פי׳ רש״י על פני ארכה מבחוץ
(ד) ד) שם רב נחמן דידי׳ אמר וכו׳ וכתב ה״ה כ׳ תרבץ של חצר במקום תרבץ אפדנו הנזכר בגמ׳ וכ״פ רבו אבן מיגש ופי׳ תרבץ כעין גינה קטנה לאויר ועולים בהם דשאים ויפה המראה לעינים
(ה) ה) במימרא הנזכר
(א) המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה כו׳ – כן הוא ל׳ הגמ׳ ופרש״י בירה הוא בית ארוך וחלוק בתוכה להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה אחד מהן ה״ז משתמש בחורי הכותל ע״פ ארכה מבחוץ עד ד״א אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכותלי׳ ובעובי הכותל בראשה כגון אם השכיר לו עליי׳ בהבית עכ״ל וכ״כ הנ״י שהאי שימוש בעובי הכותל מיירי כששכר העליי׳ והוסיף לבאר על מה שאמרו בגמ׳ במקום שנהגו לשמש בשלו דהיינו שאין הן מקפידין מלהשתמש שם גם זה השוכר ישתמש שם ול״ד בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרי׳ אלא אף בכותל גן עדנו (והוא תרבץ אפדנו הנזכר בגמ׳ וברמב״ם ובדברי המחבר) יכול להשתמש וברחבה שאחורי הבתים כיון שביתו פתוח נמי שם עכ״ל וגם רש״י כתב בכותל גינתו ע״ש ומשמע מפירושם שלא התירו שימוש בגינה עצמו כ״א בכותליו (אבל ברחבה לא הזכיר כותל ומשמע דס״ל דגם ברחב׳ עצמ׳ מותר להשתמש) וצ״ע א״כ למה סתמו הפוסקי׳ ולא כ״כ ובפרישה כתבתי ליישב דברי הטור שהוא סמך אמ״ש אחר זה שמשכי׳ לו בית בחצר דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ולא שימוש בגוף החצר וכמ״ש בטור אחר דין זה וכ״ש שאין לו שימוש בגינ׳ עצמו שהוא מקום מוצנע ומיוחד טפי מהחצר אבל דברי הרמב״ם והמחבר אי אפשר ליישב בזה שהן לא כתבו כאן דין זה שכשמשכיר לו בית בחצירו דאין לו בחצר כי אם דריסת הרגל ונר׳ דהרמב״ם ס״ל דהגמ׳ התיר לשמש באויר החצר כמו ברחבה וכנ״ל ואפשר שכן גם כן דעת הטור שסתם ולא כתב כותל בגינה ודו״ק:
(א) (ס״א בתרבץ) רש״י פי׳ בגמרא דהיינו גינה קטנה שעולים בה מיני דשאים ויפה המרא׳ לעינים עכ״ל משמע דאין שייך שימוש באותה גינה שאינה עשוי׳ אלא למרא׳ עיניו מ״ה הזכיר רש״י שימוש בכותל הגינ׳ משא״כ ברחבה ששייך שימוש בה עצמה מ״ה הזכיר שם תשמיש הרחבה עצמה ובסמ״ע לא נחית לזה וע״כ הוקשה לו ודבר פשוט כמ״ש:
(א) ומקום כו׳ – לא קאי אלא אעובי הכותל דאל״כ ל״ל כ״ז ה״ל דמשתמש הכל לפי המנהג וכמש״ו ובכל אלו כו׳ אלא דבכל הנ״ל משתמשין בסתם אף בלא מנהג ידוע:
(ב) ובכל אלו כו׳ – דכל דינים של גמ׳ בכיוצא בזה הוא לפי מקומם ושמותם וערשב״ם שם פ״ג ב׳ במתני׳ ד״ה לא כו׳:
{א} המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה יש לו רשות להשתמש בכותל חוץ לבית אף שלא כנגד ביתו באורך הכותל ובזיזין עד ד׳ אמות וכן בגינה שבחצר וברחבה שאחורי הבית ובמקום שנוהג כל אדם להשתמש בשלו על עובי הכותל ישתמש השוכר גם על עובי הכותל:
(א) {א} המשכיר בית לחברו בבירה גדולה יש לו רשות להשתמש בכותל חוץ לבית אף שלא כנגד ביתו באורך הכותל ובזיזין עד ד׳ אמות וכן בגנה שבחצר וברחבה שאחורי הבית וכו׳ בפ״ק דבתרא (ו:) א״ר נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משמש בזיזיה ובכתליה עד ד׳ אמות ובעובי הכותל במקום שנהגו אבל בתרבץ אפדני לא ורב נחמן דידיה אמר אפי׳ בתרבץ אפדני אבל רחבה שאחורי בתים לא ורבא אמר אפילו רחבה שאחורי בתים וידוע דהלכה כרבא דבתרא הוא ופרש״י בירה גדול׳. בית ארוך מאד וחלוק בתוכו להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה אחד מהן ה״ז משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד׳ אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכתליה ובעובי הכותל בראשו כגון אם השכיר לו בהעלייה.
וכתב הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות שכירות ובכל אלו הדברים הולכים אחר מנהג המדינה והשמות הידועים להם כדרך שאמרנו במקח וממכר:
(א) המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה יכול להשתמש בכל מה שהדרך במדינה זו להשתמש דבדברים אלו הולכים אחר מנהג המדינה. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף א אות א, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פט.
המשכיר חצירו ובאו בהמות מעלמא והטילו גללים מי קונה את הגללים. הב״י בסעיף ג אות ג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פט, כתב כהרמב״ם דהמשכיר קונה.
(א) המשכיר בית לחבירו כו׳ בב״ב דף ו׳ ופירש״י בירה גדילה בית ארוך מאוד וחלוק בתוכו להרבה חדרים וקיטוניות והשכיר לזה א׳ מהן ה״ז משתמש בחורי הכותלי׳ ע״פ ארכה מבחוץ עד ד׳ אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזין היוצאין מכותליה עכ״ל רש״י:
ובמקום שנוהג כל אדם כו׳ כן הוא ל׳ הגמרא שם וז״ל רש״י ונ״י שם עליו שאם שכר עלייה יכול להשתמש ברוחב עובי הכותל במקום שנהגו הבעלים להשתמש שם ואין מקפידין בו גם שוכר ישתמש בד׳ אמות ול״ד בכותל בירה שהוא לפני פתחי החדרים אלא אף בכותל גן עדנו יכול להשתמש וברחבה של אחורי הבתים כיון שביתו פתוח נמי שם עכ״ל נ״י וגם רש״י כ׳ בכותל הגינה ע״ש ולמדנו מדבריהן תרתי ששימוש עובי הכותל הוא דוקא למי ששכר העלייה וגם היתר שימוש בגינה וברחבה הנזכר בגמרא ובפוסקים ר״ל בכותליה ובאמת צריך ליתן לב א״כ למה סתמו הפוסקים לכתוב סתם היתר שימוש בגינה בחצר וברחבה ומנ״ל לפרש דאכותל דוקא קאי וי״ל דס״ל דמדאמרו השוכר בית בחצר חבירו אין לו בחצר כלום כ״א דריסת הרגל וכמש״ר אחר זה מיד ולא שום שימוש כ״ש בגינה שהוא מקום מוצנע ומיוחד יותר וק״ל:
(א) {א} המשכיר בית לחבירו וכו׳. פ״ק דבתרא (דף ו׳) וכרבא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ב) הַמַּשְׂכִּיר חֲצֵרוֹ סְתָם, לֹא הִשְׂכִּיר הָרֶפֶת שֶׁבָּהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ו) ו) שם ד״ב מימרא דרב אשי בפ״ח דב״מ דף ק״ב ע״א
{ב} המשכיר לחבירו חצר סתם לא השכיר לו רפת שבה:
(ב) {ב} המשכיר לחברו חצר סתם לא השכיר לו רפת שבה בס״פ השואל (בבא מציעא קב.) א״ר אשי זאת אומרת המשכיר חצרו סתם לא השכיר רפת שבה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) המשכיר לחבירו חצר סתם כו׳ בב״מ דף ק״ב ע״א:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ג) הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר, הֲרֵי הוּא שֶׁל שׂוֹכֵר; לְפִיכָךְ הוּא מְטַפֵּל בּוֹ לְהוֹצִיאוֹ. וְאִם יֵשׁ שָׁם מִנְהָג הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ הַבְּהֵמוֹת שֶׁעָשׂוּ הַזֶּבֶל שֶׁל שׂוֹכֵר, אֲבָל אִם הַבְּהֵמוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, הַזֶּבֶל שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר, שֶׁחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא שְׂכוּרָה בְּיַד אֲחֵרִים. {הַגָּה: מִיהוּ, אִם קָלְטוֹ הַשּׂוֹכֵר בִּכְלִי מִן הָאֲוִיר, וְלֹא נָח בֶּחָצֵר, הֲרֵי שֶׁלּוֹ (טוּר ס״ו).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חעודהכל
(ז) ז) שם ד״ח
(ח) ח) פשוט שם בגמרא
(ט) ט) אוקימתא דמתני׳ שם לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וכ׳ ה״ה ופי׳ רבינו בחצר דמשכיר אע״פ שהיא שכורה ביד השוכר כיון שהי׳ של משכי׳ והשוורים מעלמא הזבל של משכיר וכו׳ ועל מ״ש הראב״ד שהעמידוהו בחצר דמשכיר דלא אגירא לשוכר וכן פירש רש״י שם בגמ׳ כ׳ ה״ה שקצת נרא׳ כפי׳ רבינו ממה ששינו הלשון ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגיר׳ ליה לשוכר
(י) י) כמימרא דרב יוסי ב״ר חנינא שם
(יא) כ) מימרא דרבא שם כיון שהוא אויר שאין סופו לנוח והכלי מפסיק
(ב) הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו – כ״כ ג״כ הרמב״ם ותרתי קאמר האחד שאם שניהם רוצים בהזבל בזה קאמר שהוא של שוכר ומזה נמשך דין השני באם שניהם אינם חפצים בו דעל השוכר מוטל לטפל בו להוציאו וק״ל:
(ג) כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר – וה״ה הזבל שמוציא מביתו לחצר וכ״כ בטור:
(ד) הזבל של בעל החצר – דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקר להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו:
(ה) אף על פי שהיא שכורה ביד אחרים – כן היא דעת הרמב״ם אבל רש״י לא ס״ל הכי וגם ל׳ הטור לא משמע כן שהרי כתב דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא אבשוכר גם החצר והמ״מ כתב ג״כ דיש חולקין על הרמב״ם והוא דקדק מלשון הגמ׳ קצת כוותי׳ ע״ש ומהט״נ פסק הרא״ש והטור הביאו לעיל סי׳ ר״ס ס״ג בהמציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכ׳ עם המשכיר דשניהן זכו בו כל שכן כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמו׳ על המחבר שסתם שם בס״ד כדעת הרא״ש וכאן סתם כרמב״ם:
(ו) אם קלטו השוכר בכלי כו׳ – בפרישה הוכחתי דהיינו דוקא כשהקדים הכלי תחת הבהמה קודם שמוציא הריעי מגופן באופן שלא היה עומד מעולם לנוח בחצר כלל ע״ש. ומיהו נראה דהיינו דוקא לדע׳ הטור וסייעתו דפירשו דין זה דמיירי בחצר דהמשכיר וכנ״ל אבל המחבר שכ׳ האי דינא לשיטת הרמב״ם דמיירי אפי׳ בחצר שהשכירו להשוכר וכנ״ל יכול להיות דמוד׳ דאם קלטוהו השוכר בכלי שלו אף אם לא קדם הכלי להוצאת הזבל קנהו השוכר ואפש׳ עוד דאפי׳ אם הכלי דהשוכר מונח ע״ג קרקעות חצירו זה דהמשכיר מ״מ כיון שהשוכר שכר החצר ויש לו רשות להעמיד שם כליו קנהו הכל ומור״ם כתב לשון הטור אדברי המחבר ויתפרשו לכל חד לפי שטתו:
(ב) (ס״ג של אחרים) הב״י הקשה הא שכירות ליומא ממכר הוא ונ״ל דס״ל להרמב״ם כתוספות פרק הזהב דף נו דכתבו דשכירות לא קניא אלא דלענין אונאה יש קרא יתירה דשכירות ממכר הוא מ״ה גם כאן לא קניא שכירו׳ רק לענין הגוף שיהא נקנה אבל לא לשום דבר אחר עמי וע״כ ל״ק מידי ממ״ש הרמב״ם והטור בריש סימן שט״ו דשכירות ממכר הוא דשם קאי על עיקר קנין עצמו ומה שהקש׳ סמ״ע על המחבר מסי׳ ר״ס יתבאר בסמוך דלק״מ:
(א) אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים – וכן נראה להדיא דעת התוס׳ פ״ק דמציעא דף י״א סוף ע״ב וז״ל וא״ת שלהי השואל גבי הזבל של בעה״ב מוקי לה בש״ס בתורי דאתא מעלמא ובחצר דמשכיר וכר״י ב״ח והשתא הלא השוכר משתמש בחצר וא״כ הזבל משתמ׳ לדעת׳ שוכר בחצר ואיך יזכ׳ המשכיר בזבל תורי דאתי מעלמ׳ וי״ל שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומיקרי עומד בצד שדהו עכ״ל וכ״כ האגוד׳ פ׳ השואל ומיהו מדברי הרמב״ם והסמ״ג והמחבר ושאר פוסקי׳ לא משמע דמיירי שגם משכי׳ ביתו פתוח לאותו חצר ונרא׳ דמ״מ מיקרי חצר המשתמרת לדעת המשכיר כיון שהוא משומר והוא חצרו ודוק ועיין בסמ״ע עד ויש לתמוה על המחב׳ שסתם שם בס״ד כדעת הרא״ש וכאן סתם כרמב״ם עכ״ל ולפי מ״ש בספר ת״ח ס״פ השואל לישב קושית ב״י שתמה על הרמב״ם דהא שכירו׳ ליומי׳ ממכר הוא דשאני הכא כיון דחצר לא קיימא לאוקמי תורא לעשו׳ שם זבל ולאו להכי אגריה כו׳ יש לישב דברי המחבר דלא סתרי אהדדי אבל אין דברי הת״ח נראין ומ״מ לענין דינ׳ נראה עיקר כהרמב״ם וכמו שפסק בת״ח שם וכ״כ הסמ״ג עשין פ״ט דף קע״ג ע״א וכ״נ דעת הר׳ המגיד ודקדק כן מל׳ הש״ס ע״ש וכן נרא׳ מדברי נ״י ס״פ השואל וכן דעת בעל תי״ט והכי מוכח להדיא מדברי התוס׳ דלעיל ועוד נ״ל ראי׳ ממאי דאמרי׳ בש״ס פ״ק דע״א (דף ט״ו ע״א) דשכירות לא קניא ומה שתמה הב״י דהא שכירו׳ ליומ׳ ממכר הוא לק״מ ואשתמיטתי׳ תוס׳ דפ׳ הזהב ד׳ נ״ו ע״ב ותוס׳ דע״ז שם ות״ה ר״ס שי״ח שכתבו להדי׳ דלא אמרי׳ שכירו׳ ליומא ממכר רק באונא׳ ולא בשאר דוכתי ע״ש ומדברי הב״ח ס״ס שי״ב וסי׳ זה משמע דמ״מ שכירו׳ קניא מדרבנן בשאר דוכתי ולא ידעתי מנ״ל הא גם בתוס׳ שם לא משמע כן וגם להנ״י והריב״ש סי׳ שנ״ה שכתבו שכירות ממכר הוא לענין ההנאה של השכירות ולא לענין גוף הדבר ה״נ כיון שאין גוף החצר קנוי לשוכר אין החצר זוכה לו (שוב מצאתי בס׳ ל״ח ריש פ׳ זו מה׳ שכירות שתירץ דעת הרמב״ם כמ״ש ע״ש) ומה שמקשה הראב״ד משוכר את מקומו (דלעיל סי׳ קצ״ח ס״ה וסי׳ ר׳ ס״ב) י״ל דדעת אחרת מקנה אותו שאני משא״כ במציא׳ והפקר א״נ שאני התם שהונח בו הדבר לדעת השוכר וכיון ששכר המקום מסתמא לכך שכרו שכל מה שיונח בו לדעתו יהא כאלו מונח ברשותו הקנוי לו משא״כ במציאה והפקר ודוק מיהו לעיל סי׳ קצ״ח ס״ה כתבתי בשם הריטב״א דהיכא דאין החצר רק לדריסת הרגל אין החצר קונה לשואל או לשוכר ומ״מ אין לתרץ דברי הרמב״ם בכך דמשמע דהרמב״ם מיירי שהיא שכורה לכל דבר ודוק.
(א) החצר – דסתם זבל של בהמות ההולכים למקום אחר אפקורי מפקרי להו הבעלים וקניא ליה חצירו לבעל החצר שלא מדעתו. סמ״ע:
(ב) אחרים – כן הוא דעת הרמב״ם אבל רש״י לא סבירא ליה הכי וגם לשון הטור לא משמע כן שהרי כת׳ דין זה אמי ששכר בית בחצר ולא בשוכר גם החצר והמ״מ כת׳ ג״כ די״ח על הרמב״ם ומה״ט נמי פסק הרא״ש הביאו הטור בסי׳ ר״ס במציאה כגון צבי שבור שנכנס בחצר שדר בו השוכר עם המשכיר דשניהן זכו בו כ״ש כאן שדר בו השוכר לחוד ויש לתמוה על המחבר שסתם שם ס״ד כדעת הרא״ש וכאן סתם כהרמב״ם עכ״ל הסמ״ע ועיין בש״ך שהאריך בזה וכת׳ דלענין דינא נראה עיקר כהרמב״ם ע״ש:
(ג) ואם יש כו׳ – כנ״ל
(ד) בד״א כו׳ – שם אילימא כו׳:
(ה) אבל כו׳ שחצירו כו׳ – וערש״י שם ד״ה בחצר דמשכיר כו׳ וכן השיג עליו הראב״ד דהא תנן שוכר את מקומו ומקומו מושכר לו וכמ״ש בסי׳ קצ״ח ס״ה ובכמה מקומות דשכירות קונה ואמרינן שכירות ליומיה ממכר הוא וכ״כ הרא״ש ריש כלל א׳ ע״ש ועוד דא״כ הל״ל ל״צ בחצר דלא אגיר לשוכר כמש״ש בקושיא אילימא כו׳ אלא כו׳ ועוד א״כ האיך א״ר אשי זאת אומרת המשכיר כו׳ ועלח״מ ודבריו דחוקים מאד ועמש״ל בסי׳ ר״ס ס״ג ששם סתם כד׳ רש״י והרא״ש:
(ליקוט) שחצירו כו׳ – ואין דעת רש״י וש״פ כן וכ״מ שם מ״ט ב׳ וערש״י שם ד״ה מושכרת כו׳ וכ״כ הרא״ש שם וע״ל סי׳ קצ״ח ס״ה וש״מ (ע״כ):
(ליקוט) שחצירו כו׳ – אבל רש״י וש״פ חולקים כמש״ש וערש״י מ״ט ב׳ ד״ה מושכרת כו׳ וע״ל סי׳ ר״ס ס״ד ועמש״ל סי׳ קל״ח ס״א (ע״כ):
(ו) מיהו כו׳ – ואפי׳ בחצר דלא אגיר לשוכר:
(א) אעפ״י שהיא שכורה ביד אחרים – והקשו בזה מהאי עובד׳ דר״ג וזקנים ומקומו מושכר לו שהוא מתורת חצר כדאמרינן פ״ק דמציע׳ (דף י״א) וכן מהא דתני׳ פ׳ הספינה שוכר את מקומו. ובש״ך תירץ דהתם שאני שהונח על דעת כן שיקנה מקומו ע״ש. וקשי׳ לן כיון דמדינ׳ הוי חצירו של משכיר א״כ היכי מצי קונה שוכר מן המשכיר כמו בהאי עובד׳ דרבן גמליאל וזקנים דהא באומר יזכה חצירי לפלוני לא מהני אלא באחר ועיין סי׳ ר׳ ס״ב אבל שיאמר הנותן יזכה חצירי למקבל ודאי לא מהני עד שיקנה המקבל את מקומו וכיון דחצר שכורה אינו זוכה לשוכר אלא למשכיר אם כן היכי מצי מקנה משכיר לשוכר ע״י חצר השכורה אע״ג דניח׳ ליה שיקנה כיון דחצר דידיה וא״כ אכתי תיקשי מהאי עובד׳ דר״ג וזקנים. ובתשו׳ מוהרי״ט חלק ח״מ סי׳ פ״ב כ׳ על דברי הרמב״ם ז״ל מ״מ סבר׳ זו מלתא דתמיה׳ הוא מאחר שהשכיר המקום כבר נסתלק ממנו דשכירות מכירה ליומא איבר׳ מדחזינן באגב דלא קני אלא ע״י קרקע שקנה קנין גמור לא בשכירות כדמשמע בעובדא דעירוני פ״ק דקידושין דא״ל אין לך תקנה עד שיקנה אגב קרקע והלך וקנה סלע כו׳ וכי לא היה מקום בשכירות או בשאלה עכ״ל ותמהני במ״ש בפשיטות דאגב בשכירות ל״מ ואדרבה שם פ״ק דקידושין (דף כ״ו) פשיט לה דאגב בשכירות מהני וע׳ דמ״א סי׳ ר״ב ס״א. ובלחם משנה פ״ז משכירות כ׳ בשם הרב מוהר״ר מרדכי מטאלין דלפי מה דמשמע מפי׳ הרמ״ה בסוגיות הגמ׳ הוי כאלו פי׳ ואמר שלא השכיר החצר כי אם לתשמישים הצריכים לו אבל בזכות שהיה לו מדברים אחרים כגון שיהיה חצירו זוכה לו לא זכה לו ולפיכך הוא שלו עכ״ל. ומשמע מדבריו דמה״ט חצר השכורה אינו זוכה אלא למשכיר ומשום דאינו מקנה לו אלא לתשמישים אבל לדברים אחרים כגון להיות זוכה לו אינו מקנה לו אלא משייר אותו כח לנפשיה ובזה ניחא עובדא דר״ג וזקנים כיון דמדינא חצר שכורה זוכה לשוכר אלא דהמשכיר משייר בעלמ׳ כח זה לנפשיה אבל אם רוצה להיות זוכה לשוכר זוכה לו חצירו אלא דבש״ע סי׳ ר״ס סעיף ג׳ משמע להדיא דמציאה זוכה בו השוכר ולא המשכיר וא״כ אין דבריו סותרים למ״ש כאן. ולכן נראה דהכא שאני ומשום דגבי זבל משייר כח לנפשיה שלא יזכה בו השוכר דכיון דהמשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה וכמבואר בגמ׳ שם ומשום הכי דעתיה על זבל שלא יזכה בה השוכר אפילו אם יהיה הזבל בחצר כיון דשבח רפת דידיה ומשייר לנפשיה כח בחצר לזכות בזבל אבל במציאות דעלמ׳ זוכה השוכר. ובזה ניחא לישב מה שהקשה בלחם משנה בהא דאמר בגמ׳ (דף ק״ב) ורפת שבחצר כו׳ זאת אומרת המשכיר חצר לא השכיר הרפת שבה והקשה דהא אפילו השכיר לו נמי הרפת אינו זוכה השוכר אלא המשכיר שגוף החצר שלו ועמ״ש בזה מוהרי״ט תשובה הנז׳ ולפמ״ש ניחא דאי הוי אמרינן דהשכיר גם הרפת לא הוי זבל אלא כמו מציאות דעלמ׳ דזוכה בהם השוכר לא המשכיר אלא משום דלא השכיר את רפת ודעת בעה״ב על כל שבח הרפת מתורי דאתי מעלמ׳ ואע״ג דגם בחצר המה א״כ משייר לנפשי׳ כח בחצר לזכות בזבל ודוק. וכן מוכח מדברי הרמב״ם דבעלמ׳ הוי כח החצר לשוכר שכ׳ בפ״ה מגירושין הזורק גט לאשתו בתוך חצירה בין שהוא קנוי לה בין שאול בין שכור קונה ע״ש ועב״י באה״ע סי׳ קל״ט שכ׳ עלה משום דשכירות ליומא ממכר ע״ש וכן מוכח בגמ׳ ר״פ הזורק דפריך חציר׳ מה שקנה אשה קנה בעלה ופירש״י קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידה דבעל ע״ש. ומבואר דעיקר חצר למי שיש לו רשות השתמשות שם בגמ׳ רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיט׳ וידה באין כאחד ה״נ גיטה וחצירה באין כאחד א״ל רבינ׳ לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא לי׳ נהי דקנו ליה למעשה ידיה ידה גופה מי קנו לי׳ א״ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה ולפמ״ש דאזלינן בחצר בתר רשות השתמשות א״כ יד דאשה נמי נהי דידה גופ׳ לא קני ליה הא למעשה ידי׳ מיהא קני ליה דלא גרע משכורה דהוי לשוכר דליתיה דודאי ונתן בידה כתיב בתורה א״כ נהי דקני ליה למעשה ידיה כיון דגוף היד הוא לאשה הוי לה ידה אבל בחצר דלא כתיב בתורה חצירה אלא דמרבינן חצירה מריבוי דקרא וא״כ כי מרבינן לא מרבינן אלא רשות דקונה ומש״ה קונה למי שהרשות שלו וכל מי שיש לו עתה רשות הוי רשותו. ובזה ניחא לישב קושיות תוס׳ שם ד״ה ידה גופי׳ מי קניא ליה ז״ל וא״ת חצירה נמי לא קניא ליה לגופי׳ אלא לפירי ע״ש. ולפמ״ש ניחא דודאי חצר לא כתיב בפירוש וחצר דמרבי היינו רשות אבל חצר בעצם לאו קנין הוא אלא רשות הוא דהוי קנין ומש״ה מי שיש לו עתה הרשות הוא דקני ליה דזהו רשותו מש״ה בחצירה כיון דקני ליה לבעל פירות ה״ל רשות הבעל אבל ידה דכתיב בתורה לאו משום רשות הוא דקני לה לידה אלא דכן גזירת הכתוב דיד קונה א״כ כל שגוף היד דידה הרי קונה לה ידה כיון דידה הוי וקונה יד אפי׳ ברשות מוכר וזה נכון וברור.
(א) [ש״ך אות א] דעת התוס׳. נ״ב לענ״ד אין דעת התוס׳ כמ״ש הלא השוכר משתמש בחצר דהיינו דהחצר שכורה להשוכר אלא כוונת׳ דהשוכר יוצא ונכנס בה אבל לא השכירה לשוכר:
(א) אע״פ שהיא שכורה. עש״ך ס״ק א׳ ועסי׳ ר׳ מה שהארכתי בזה ומ״ש כיון שהוא משומר והוא חצירו וכו׳ לכאורה קשה דהא בסי׳ ר׳ מבואר דאפי׳ כשאין הפסק מחיצה בין בעל הבית לפירותיו דהוי חצר שאינה משומרת וצריך לחלק דדוקא לשוכר הוי חצר שאינה משומרת נגד בעה״ב אבל לבעה״ב נגד השוכר נקרא משומרת דהשוכר הוי כאכסנאי נגד בעה״ב כמ״ש הש״מ בב״מ דף יא אמנם באמת הש״מ לא כ״כ רק באם שהשוכר אין לו רק דריסת רגל ובשוכר גמור הוא דחוק ונידון הכלי עמ״ש בספרי תורת גיטין:
(א) שכורה ביד אחרים – עבה״ט עד וכ׳ דלענין דינא נראה עיקר כהרמב״ם. וע׳ עוד בש״ך שכ׳ דאף שכתבו התוס׳ פ״ק דמציעא דבעינן דוקא שיהא המשכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו מ״מ מדברי הרמב״ם וסמ״ג והמחבר ושאר פוסקים לא משמע דמיירי שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר כו׳ ע״ש. וע׳ בתשובת רע״ק איגר ז״ל סי׳ קל״ג שכ׳ דראיית הש״ך מדסתם הרמב״ם דבריו אין זה די הוכחה דידוע שכך דרכו של הרמב״ם לסתום כסתימת דברי הש״ס אך באמת זה תלי בשני פירושים שיש בדברי הרמב״ם פ״ו מה׳ מכירה במ״ש לפיכך אם הי׳ ביתו של לוקח מושכר למוכר לא תיקנו בו משיכה שהרי המקח ברשות הלוקח (עש״ך לעיל סי׳ קצ״ח סק״ה ותבין) באופן דאין הכרעה בדעת הרמב״ם בזה. וכ׳ עוד דלפ״ד התוס׳ הנ״ל דוקא לענין דבר המונח בחצר מהני מה דהמשכיר ביתו פתוח לחצר דכיון דהמשכיר יוצא ונכנס בו ויכול לשום שמירתו עליו מקרי עומד בצד שדהו אבל לענין דבר המונח בחדר המושכר לא מהני מה דהמשכיר דר ג״כ באותו בית בחדר נגד חדר המוזכר כיון דרשות ביד השוכר לסוגרו ולמחות להמשכיר דריסת הרגל בו א״כ בודאי לא הוה משתמר לגבי המשכיר. וע״ש עוד שהביא דהגאון בעל בית מאיר פקפק על עיקר דינו של הש״ך בזה שהכריע כהרמב״ם דהוי חצרו דהמשכיר ודעתו דיש לפסוק כהרא״ש והטור ע״ש ועמ״ש בפ״ת לא״ה סי׳ ק״ב סק״ד וע׳ בתשו׳ ושב הכהן סי׳ מ״ז עש״ב:
{ג} השכיר לו בית בחצר אין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר אבל המתקבץ מבהמות השוכר או שמוציאו מביתו לחצר הוא שלו ואפילו המתקבץ משאר הבהמות אם קלטו השוכר בכלי מן האויר ולא נח בחצר הוא שלו.
(ג) {ג} השכיר לו בית בחצר אין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו:
ומה שכתב כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר אבל המתקבץ מבהמות השוכר או שמוציאו מביתו לחצר הוא שלו ואפי׳ המתלקט משאר הבהמות אם לקטו השוכר בכלי מן האויר ולא נח באויר הוא שלו בס״פ השואל (שם) הזבל של ב״ה כלומר של המשכיר ובגמרא במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של ב״ה אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא לא צריכא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא מסייע לר״י בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתיבי זבל הקולט מן האויר הרי הוא שלו ואם איתא לדר״י בר חנינא קולט מאויר אמאי הרי הוא שלו אויר חצרו הוא אמר אביי במדביק כלי בשולי פרה רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ופרש״י בחצר דמשכיר. שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים דקניא ליה חצרו אפי׳ קידם השוכר והגביהו לא זכה בהן. והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ו מהלכות שכירות וז״ל הזבל שבחצר הרי הוא של שוכר לפיכך הוא מיטפל בו להוציאו ואם יש שם מנהג הולכים אחר המנהג בד״א בשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים וכתב ה״ה א״א דבר זה אינו מחוור שהרי בגמרא העמידוה בחצר דמשכיר ושוורים דאתו מעלמא פירוש חצר דמשכיר דלא אגירא לשוכר מכלל דאי אגירא ליה כדידיה דמי קניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו ע״כ ורבינו מפרש הא דאוקמוה בגמרא ובמשכיר אפי׳ כשהיה שכור ביד השוכר כיון שהוא של משכיר והשוורים מעלמא הזבל של משכיר וזהו שלא הקשו אמאי של ב״ה אלא בחצר דשוכר ותורי דשוכר אבל בתורי דעלמא אע״פ שחצר שכורה ביד שוכר לא הקשו אמאי של ב״ה והרא״ה ז״ל פי׳ בחצר דמשכיר שלא השכיר החצר לשוכר לעשות בה חפציו אלא ליכנס בה לבית וזה דעת רש״י וקצת נראה כפירוש רבי׳ ממה ששינו הלשון ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגירא ליה לשוכר עכ״ל.
ומ״מ יש לתמוה על דברי הרמב״ם ז״ל דכיון דקיימא לן דשכירות ליומיה ממכר הוי חצרו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר:
ומה שאמר והיוצא מן התנור וכירה של השוכר משנה שם:
ומה שכתב שפירש הרמ״ה דברים נכונים ומוכרחים הם:
כתב הרשב״א שאלת מי שמשכן בתים לחברו ויש בהם עליות על גבי עליות וכתוב בשטר המשכונא איך ראובן משכן ביתו מתחתית המשכונא עד סוף עלייתא ושמעון אומר שכל הבתים והעליות משכן לו וראובן טען שלא משכן לו אלא התחתית והעלייה שעל גבה והסופר אומר שכוונתו לסוף כל העליות ושכן דרכו לכתוב והראה שטרי משכונתא כתוב בהן [לשון זה] והמלוה משתמש ומחיק בכולן ואף הוא אחד מעדי השטר תשובה מסתברא ודאי כדברי שמעון שאילו לא משכן לו ראובן אלא העלייה שעל גבי התחתית מאי עד סוף העלייה שעל גבה דקאמר לא הוה ליה לכתוב אלא התחתית והעלייה שעל גבה וכל שכן אם נהג הסופר לכתוב כן במשכונות ובמכירות ואכלו בעליהן כל העליות בשופי בשטרות אלו ועוד יש סעד במה שהוא אחד מעדי השטר ומברר עדותו ואע״פ שאינו אלא יחיד מ״מ עושין סניף אל האמת וכל שכן אם כתוב בשטר משכנתי כל הבתים מן התחתית עד סוף כמו שאמרת עכ״ל וכבר כתבתי זה בסי׳ מ״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) כל הזבל המתקבץ כו׳ עד אם קלטו השוכר משנה וגמרא ס״פ השואל הזבל של בע״ה במאי עסקינן אילימא בחצר דאגיר ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בע״ה אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא ל״צ בחצר דמשכיר ותורי דאתי מעלמא מסייע לריב״ח דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מיתיבי זבל הקולט מן האויר הרי הוא שלו אמאי שלו אויר חצירו של משכיר הוא אמר רבא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ופירש״י כו׳ [עיין ל׳ רש״י בב״ח] מבואר מזה שדין זה קאי דוקא אכשאין לשוכר אלא דריסת הרגל וכן פי׳ הראב״ד וכן דעת רבי׳ במ״ש ז״ל וכל זבל המתקבץ בו כו׳ קאי אמ״ש לפני זה שהשכיר לו בית שבחצירו ולא חצירו עצמו אבל הרמב״ם פי׳ דהדין כן אפי׳ בהשכיר לו חצירו כיון דהבהמות המה של אחרים והוא תמוה לפי סוגיית הגמ׳ הנ״ל וכן תמה עליו הראב״ד והמ״מ הביא ראיה לדברי הרמב״ם מדלא הק׳ הגמ׳ אמאי של בע״ה אלא בחצר דשוכר ותורי דשוכר אבל בתורי דעלמא אע״פ שהחצר שכור לשוכר לא הקשו ועוד ראיה ממה ששינו הל׳ ואמרו בחצר דמשכיר ולא אמרו בחצר דלא אגרי ליה לשוכר מ״מ יש לתמוה עליו הא קיי״ל שכירות ליומא ממכר הוא עכ״ל המ״מ והביאו גם הב״י אבל בש״ע פסק כוותיה וע״ל סי׳ קע״ב ומסיק שם בגמ׳ ופריך ז״ל ומי פשיטא ליה לרבא והא מיבעי׳ ליה לרבא דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח זה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לאו כמונח דמי התם לא מפסקי ולא מידי הכא פסקי כלי עכ״ל ונראה דמ״ש רבא אויר שאין סופו לנוח כו׳ ומסיק דמפסיק כלי כל זה מיירי שהשוכר קדם בחצר עם כלי שלו קודם שיצא זבל הבהמה לאויר החצר ולהכי לא חשבינן ליה כמונח כיון דבאו למינח קיימי לכן חלקו בפ׳ הזורק דף הנ״ל לענין נשרף הגט והביאו רבי׳ בא״ע סי׳ קל״ט ז״ל ה״ד מגורשת אפי׳ נשרף קודם שנח והוא שקדם גט לדליקה שהיה ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו אבל כו׳ שמעולם לא היה ראוי לנוח ע״כ ולהכי לעיל ס״ס רמ״ג שמיירי שמשעה שזרקה מתחלה הי׳ דעתו לתתו לבעל החצר אף שחזר אח״כ מהמתנה הוה כדליקה שבא אחר [שזרק] הגט שכבר קנה ליה אוירו של חצירו וק״ל:
(ג) {ג} השכיר לו בית בחצר וכו׳. משנה סוף פ׳ השואל הזבל של בעה״ב ואין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירי׳ בלבד ואוקימנא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא קמו בה ופרש״י חצר דמשכיר. שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים דקניא ליה חצרו ואפי׳ קדם שוכר והגביהו לא זכה בהן עכ״ל וכך הם דברי רבינו שכתב השכיר לו בית בחצר כלומר אבל לא השכיר לו את החצר. וכו׳ כל הזבל המתקבץ בו משאר הבהמות הוא של המשכיר כלומר אפי׳ משאר בהמות ואצ״ל מבהמות דמשכיר ומשמע אבל אם השכיר לו גם את החצר ושניהם משתמשים בו הו״ל כחצר של שותפין והזבל דמעלמא שבחצר הוא של שניהם וכמ״ש הרא״ש בתשובות שהביא רבינו בסימן ר״ס ס״ג דהשוכר בית ודר עם המשכיר בביתו המציאה הבא אל הבית היא של שניהם דהוי כמו חצר השותפין ואם היה צבי שבור וכו׳ נכנסים לבית היו זוכים בהן שניהם כי חצרם היה קונה להם ואף זבל זה דאתי מעלמא לחצר זה דהוא הפקר זכו בו שניהם המשכיר והשוכר אבל אם השכיר לו החצר שיהא הוא לבדו משתמש בו הא פשיטא דהזבל דמעלמא הכל הוא לשוכר שזכתה לו חצרו דשכירות לזמניה ממכר הוא מדברי סופרים ואין למשכיר בזבל דמעלמא כלום:
ומ״ש אבל המתקבץ מבהמות השוכר וכו׳. הוצרך להודיע דאע״פ דהו״ל חצר של שותפין אינו אלא לגבי מציאה והפקר דזכו בו שניהם כגון זבל מתורי דאתו מעלמא וצבי שבור דמדמי להו סוף פ׳ השואל להדדי אבל תורי דשוכר לא הפקירן השוכר וכן מה שמוציא זבל מביתו לחצר הוא שלו זו היא דעת רבי׳ וע״ד פי׳ רש״י ז״ל אבל הרמב״ם מפרש בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא דהזבל של משכיר הוא אע״פ שהיא שכורה ביד אחרים וכבר פי׳ ה״ה דעתו ומביאו ב״י ע״ש:
ומ״ש ופי׳ הרמ״ה וכו׳. נראה דהרמ״ה נמי מפרש כפרש״י וכרבינו דאי כהרמב״ם הא ודאי דשל המשכיר הוא הזבל שנעשה מתנור וכירה העומדים בחצר כיון דחצרו של משכיר אע״פ ששכורה ביד אחרים קנתה לו חצרו שלא מדעתו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהב״חהכל
 
(ד) וְהָאֵפֶר הַיּוֹצֵא מֵהַתַּנוּר וְכִירָה, שֶׁל שׂוֹכֵר. {אֲפִלּוּ אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְּׁלִין (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) ל) טור משנה שם קא ע״א
(ז) היוצא מהתנור וכירה כו׳ – בטור מפורש דהיינו שעומדין בחצר ושכורי׳ להשוכר לבשל בהן ואשמועי׳ דאפי׳ אם גם אחרים אופין ומבשלין שם כיון ששכורי׳ לו האפר של השוכר וזה שמסיק מור״ם ז״ל וכתב אפי׳ אחרים כו׳ וא״ת מ״ש מזבל של בהמו׳ אחרי׳ הנמצא בחצר דס״ל להרמב״ם דאפי׳ אם החצר מושכר להשוכר הזבל הוא של המשכיר וכנ״ל וי״ל דשאני אפר ותנור וכירה שהם מתערבים באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם ומ״ה אין דעתו של המשכיר עליו:
(ג) (ס״ד אפי׳ אחרים כו׳) נראה דל״ד לזבל של אחרים שהקשה סמ״ע ותירץ בדוחק ובאמת נר׳ לי דאין כאן קושי׳ דשאני אפר תנור דדבר ברור שיהי׳ דהא להכי קאי התנור מ״ה סמכא דעתא דשוכר ע״ז בשעה ששוכר החצר משא״כ בזבל הבהמות דלאו הכרח שיבואו שם הבהמות ואת״ל שיבואו מי יימר שיפלו שם גללים ועפ״ז ניחא קו׳ הסמ״ע על המחבר בס״ק ד׳ מסי׳ ר״ס גבי מציאה דדוקא בזבל קנה בעל החצר כיון דלא סמכה דעת בעל השוכר ע״ז משא״כ בצבי שבור שרגיל להיות טפי בשדה וסמכה דעתיה ע״ז כנ״ל דעת המחבר אבל הרמב״ם עצמו נ״ל דס״ל כדעת התוספת שזכרתי בס״ג:
(ג) וכירה – בטור מפורש דהיינו שעומדין בחצר ושכורים להשוכר לבשל בהן ואשמעינן דאפילו אם גם אחרים אופין ומבשלין שם כיון ששוכרים לו האפר של השוכר הוי וא״ת מ״ש מזבל של בהמות אחרים שבס״ב וי״ל דשאני אפר מהתנור וכירה שהוא מתערב באפר של השוכר שגם הוא מבשל ואופה שם ומש״ה אין דעת המשכיר עליו. סמ״ע:
(ז) אפי׳ אחרים כו׳ – טור בשם הרמ״ה וס״ל כדעת רש״י דשכירות קניא ליה וכמש״ש כיון ששכורים לו ועומדים בחצר וכ״כ ב״ח ודברי הרב צ״ע שס״ל כהרמב״ם וכאן סתם כרש״י והטור אזיל לשיטתו שכ׳ ואין לשוכר בחצר כלום אלא דריסת הרגל לעבור עליו לביתו כל הזבל כו׳ והוא כשיטת רש״י והרא״ש שכ׳ בסי׳ ר״ס ואע״פ שיש לו עליו דריסת הרגל מ״מ לא קניא ליה וכמ״ש הריטב״א בפ״ק מש״ש כי זכיא ליה רחמנא להלוכי בה כו׳ מכאן דחצר דאין לאדם רק דריסת הרגל אינה כחצירו לקנות לו ועש״ך סי׳ קצ״ח ס״ק ואו ונראה כו׳ אבל מדברי תוס׳ כאן ד״ה תרתי כו׳ לא מ׳ כן ואשתמיטתיה לש״ך שם דברי תוס׳ הנ״ל וביותר ק׳ מ״ש כאן דתוס׳ ס״ל לדעת הרמב״ם וליתא דמ״ש תוס׳ י״א ב׳ בד״ה וכו׳. וא״ת כו׳ והלא כו׳ ר״ל אף שלא השכירו מ״מ אינו מוחה בו מסתמא להשתמש בו. ומ״מ י״ל דברי הרב ע״פ תוס׳ הנ״ל שכ׳ שם וא״ת והלא כו׳ וי״ל דלגבי כו׳ שלא כו׳ וכ״כ סמ״ע ס״ק ז׳ וי״ל דשאני כו׳ וכמ״ש בסי׳ ר׳ ס״א בהג״ה מיהו אם כו׳:
(ליקוט) אפי׳ כו׳ – כנ״ל בהג״ה ודומיא דזבל דמתני׳ (ע״כ):
(ב) אפילו אחרים אופין – וכת׳ הסמ״ע וא״ת מ״ש מזבל של בהמות אחרים הנמצא בחצר דס״ל להרמב״ם דאפילו החצר מושכר לשוכר הזבל הוא של המשכיר ע״ש ולפי מ״ש בסק״א דהרמב״ם דוקא בזבל הוא דכתב כן ומשום דלא השכיר הרפת משייר לנפשיה כח בחצר לשבח הרפת שבחצר אבל בשאר מציאות מודה הרמב״ם דהשוכר זוכה אם כן בתנור וכירים כיון דהשכיר לשוכר ולא שייר לנפשיה בזה ה״ל כמו שאר מציאות דשוכר הוא שזוכה בהם. ועמ״ש בזה אא״ז בתי״ט פ׳ השואל שם והנלע״ד כתבתי.
והיוצא מן התנור וכירה של השוכר ופי׳ הרמ״ה דמיירי בתנור וכירה העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט שיג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט שיגרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט שיג, סמ"ע חושן משפט שיג, ט"ז חושן משפט שיג, ש"ך חושן משפט שיג, באר היטב חושן משפט שיג, ביאור הגר"א חושן משפט שיג, קצות החושן חושן משפט שיג, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט שיג, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט שיג, פתחי תשובה חושן משפט שיג, טור חושן משפט שיג, מקורות וקישורים לטור חושן משפט שיג, בית יוסף חושן משפט שיג, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט שיג – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרישה חושן משפט שיג, פרישה חושן משפט שיג, ב"ח חושן משפט שיג

Choshen Mishpat 313, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 313, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 313, Sema Choshen Mishpat 313, Taz Choshen Mishpat 313, Shakh Choshen Mishpat 313, Baer Heitev Choshen Mishpat 313, Beur HaGra Choshen Mishpat 313, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 313, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 313, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 313, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 313, Tur Choshen Mishpat 313, Tur Sources Choshen Mishpat 313, Beit Yosef Choshen Mishpat 313, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 313, Derishah Choshen Mishpat 313, Perishah Choshen Mishpat 313, Bach Choshen Mishpat 313

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×